או במילים אחרות - למה אני, באופן אישי, כל כך מחכה?
לארבעה דברים בעיקר.
הראשון, לפחות לפי הסדר הכרונולוגי הוא: טקס הפתיחה
מפעם לפעם, מארבע שנים לארבע שנים, הוא הופך להיות יותר ויותר יפה, מרשים, מרגש, מדהים - מה שתגידו.
כל טקס פתיחה מתעלה על קודמו ובכל פעם נראה שזהו - יותר גדול מדהים ומרשים מזה אי אפשר - עד שמגיע טקס הפתיחה של האולימפיאדה הבאה.
במקרה של אולימפיאדת בייג'ינג - כבר ברור שהטקס ישבור שיאים חדשים, ולו רק בגלל שראינו מה הם הצליחו להפיק בטקס שהוקדש ל"עוד שנה מהיום תיפתח האולימפיאדה".
השני: משחקים ותחרויות שרואים רק פעם בארבע שנים
רק רק רק באולימפיאדה אפשר לצפות במשחקים כמו בדמינטון (מה עף שם - כדור או סלסלה קטנה?) ובתחרויות כמו קפיצה למים (כולל בורג וסלטה לאחור), שחיה צורנית (זה שחיה או ריקוד?) והליכה (זו תחרות הליכה הדבר הזה? בטוח? אף פעם לא ראיתי אנשים הולכים ככה במציאות. נראה לי שהמציאו הליכה מיוחדת רק לאולימפיאדה). בקיצור - מגוון ללב ותענוג לעיניים. אין לי ספק שאם הייתי מתעניינת בענפים אלה באופן מיוחד - הייתי יכולה למצוא ערוצי טלוויזיה או אתרי אינטרנט המשדרים אותם. אבל זה לא שאני מתעניינת בהם במיוחד. אני אוהבת את המגוון, את השינוי, את הידיעה שבתקופת משחקי האולימפיאדה אני יכולה להדליק טלוויזיה בידיעה שאראה ספורט, אבל הפעם הסיכוי שזה יהיה כדורגל או כדורסל - נמוך במיוחד. בכל הדלקת הטלוויזיה - צפויה לי הפתעה.
השלישי: שיאים
איזה שיא נשבר הפעם? שיא אולימפי? שיא עולמי?
לא משנה אם מדובר על שחיה, ריצה, הליכה, קפיצה לגובה, קפיצה לרוחק, הדיפת כדור ברזל, זריקת כידון וכו' וכו' - שבירת שיא היא תמיד ארוע מרגש. לצופים, לשדרנים-פרשנים, ובמיוחד לשוברי השיאים.
ישנם ענפים שבהם נראה כאילו השיא שנשבר הוא שיא סופי ומוחלט. אין אדם בעולם (לא כולל כאלו שמתודלקים בכל מיני כימיקלים) שיוכל אי פעם לשבור את השיא הזה. איכשהו, מתישהו בסוף מישהו מצליח לשבור כל שיא. גם אם זה לוקח עשרות שנים.
הרביעי החשוב והמרגש מכולם - מדליות ישראליות גאות
אין כמו ההתרגשות של זכיה במדליה ישראלית. אני עוד זוכרת את טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברצלונה ב - 1992, כשעם כניסת המשלחת הישראלית לאיצטדיון, אמר השדר (אם אני לא טועה היה זה יורם ארבל), שגם אנחנו, כמו עוד מדינות קטנות על פני הגלובוס, עדיין מחכים, כבר כמה עשרות שנים, למדלייה הראשונה שלנו. כמה ימים לאחר מכן יעל ארד עשתה היסטוריה. איזו התרגשות זו הייתה! וכמה מרגש היה לשמוע את התקווה ולראות את גל פרידמן עומד ניצב בראש הפודיום עם זר יווני על הראש ומדליית זהב על החזה באולימפיאדת אתונה 2004. מרגש עד דמעות.
הלוואי הלוואי שנראה עוד הרבה מדליות גם באולימפיאדת בייג'ינג 2008.
תגיות: אולימפיאדה · אולימפיאדת אתונה · אולימפיאדת בייג'ינג · אולימפיאדת ברצלונה · גל פרידמן · יעל ארד · שיאים ניתן להגיב
Validating...
ניתן להגיב עד כה ↓
עדיין אין תגובות...ניתן להגיב על ידי מילוי הטופס למטה.